סקירת זהות

הזהות נופלת, וטועה בהלם הונאה בהפתעה כנה.

לפעמים, במרוץ בין צופי הסרט, הקהל לוקח את ההובלה.



לפעמים, אנחנו יכולים לראות את זה מגיע, או לחוש את הסוד מלכתחילה. אנחנו יכולים לראות את הרכבת מסביב לעיקול, לפני שהשריקה מוצאת את הרוח. וזה הסרט הטוב שמכשיל אותנו, פותח לנו את הלסת ועושה ממנה מנהרה. והרכבת נושבת.



זהות יכול היה להיות סרט מהסוג הזה -- התעלומה המיושנת ההיא, או הווידונית האבודה -- ולסרט השואב את השראתו מקלאסיקה כמו עשרה אינדיאנים קטנים, הוא נראה כל כך מלא בהבטחה. הטריילר, על כל העריכה המרשימה והוויזואליה המפתה. הנחת היסוד, על כל האפשרות הטבועה בה.



עשרה זרים, נאספים יחד. הרכבה אקראית, אם כי קשורה איכשהו. מוטל נטוש. שיטפון חצות. רצח אחד. אחרי עוד אחד.

ובשני השלישים הראשונים של הסרט, זה עובד כל כך טוב. מכונת המסתורין עוברת מייל אחר מייל של חשודים מעניינים ומתח מכוון היטב, ומוסיפה שאלה אחר שאלה במקום תשובות. יש אתגר, או כך לפחות נראה, וקשה בו. אנחנו מאורסים וברגע, חסרי מושג כמו הקורבנות על המסך.



צוות השחקנים חזק, כשג'ון קיוזאק ואמנדה פיט מוסיפים שכבת עומק למה שאחרת היה יכול להיות יצירה די חסרת נשמה. הבימוי, מאת ג'יימס מנגולד, גם חד וגם לופת חזותית, מוביל אותנו בקצב קבוע ומאוזן.

אבל הזרע נמצא שם, עבור הצופה הפקוחה, עבור הסוף שיהרוס את הכל. הרמזים, כמו כל נבל טוב, ברורים ועדינים כאחד, שם בנרטיב הפלשבק, או בפניו המשתנות של הרוצח המדקלם את הסיפור. ופתאום אנו מבינים שתעלומת ההבטחה אינה מסתורית כלל. שאין שום רמזים, שום היגיון או אתגר שהמוח שלנו צריך להתגבר עליו. כמו מטבע קסם, הדמויות נעלמות. כבר לא אכפת לנו, ולמען האמת, למה שנעשה זאת? אין מה לדאוג יותר. הוליכו אותנו שולל בצורה שהיא פשוט לא הוגנת.



מדע הטוויסט הוא אמנות של כבוד, לא פחות על אומץ כמו על כישרון. טוויסט טוב הוא ההפך מקסם, עצם היעדר האשליה - קלות יד ותו לא. הקולנוען הבוטח בעצמו שואב הפתעה מההיגיון, אף פעם לא מושיט את המטבע או מסתיר את הקלף, אלא מסיח את עינינו בטכניקה מלוטשת. עבור סרט טוב, הטריק הוא באמת, והמטבע, אנחנו מגלים, תמיד היה שם. פשוט לא חיפשנו.

אולם למרבה הצער, זהות נופל, משגה בהלם הונאה בהפתעה כנה, והתשובה, עבור חלקם, הייתה שם כל הזמן. מההתחלה אולי היינו מדמיינים אותו ופוסלים אותו כחסר טאקט, אבל אבוי, הסרט הולך לאן שקיווינו שהוא לא ילך, גם כשאנחנו מתכווצים ומתחננים שיחזור.

ושם, בחשכת המוות, הסיפור מבצע את הפשע הגדול מכולם: רצח של סרט, ומוות של מה שיכול היה להיות.